<h1>סמ"ג עשין דרבנן סימן א'</h1>
<h2>דף כו:</h2>
שנינו עוד שם (עירובין ס"א ב') הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו, רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה, ומפרש בגמרא (ס"ב א') שלדברי הכל חצרו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה ומן הדין לא יאסור אלא קנס הוא שגזרו שיאסור כדי שיתרחקו מן הגוי פן ילמדו ממעשיו ובישראל אחד לא גזרו לדברי רבי אליעזר בן יעקב מפני שאין זה דבר מצוי שידור ישראל יחיד עם הגוי בחצר פן יהרגנו הגוי ועל כל דבר שאינו מצוי לא גזרו, אמר רב יהודה אמר שמואל (ס"ב ב' ותד"ה ורבי) הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, במסכת תענית בפרק שלשה פרקים מפרש דהלכה דרשינן בפירקא, ורב הונא אומר מנהג כר' אליעזר בן יעקב, מפרש שם דמנהג בפירקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן, ורבי יוחנן אמר נהגו העם כרבי אליעזר בן יעקב, שם מפרש דנהגו אורויי נמי לא אורינן אבל אי עבוד לא מחינן בידייהו, והלכה כשמואל דא"ר יהושע בן לוי בפרק מי שהוציאהו (מ"ו א') הלכה כדברי המיקל בעירוב, וכן משמע בפרק הדר שסוברין אביי ורב יוסף כשמואל [ו]מתוך כך אומר ר"י דאותם יהודים הדרים יחידים בכרכים המוקפים חומה שיש שם מחיצות גמורות ודלתותיהן נעולות בלילה מותרים לטלטל בכולן בשבת מאחר שאין שם שני ישראלים אוסרין זה על זה. אומר שם (ס"ב א') שאין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי, לפיכך שני ישראלים וגוי אחד הדרים בחצר אחת אין להם תקנה עד שישכרו ממנו רשותו ויעשה הגוי כאילו הוא אורח עמהם (ע"פ רמב"ם עירובין פ"ב ה"י). וכתב בהלכות גדולות (דף כ"ז ד') ואי מתא דגוים היא צריכין למיזבן רשותא מכל גוים דאית ביה כי היכי דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבי. אומר שם (ס"ה ב') רבי יוחנן ששוכרין מן הגוי אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות היא שאינה ודאית אלא היכר בלבד, ואמר רבי יוחנן (ס"ו א') שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ומסקינן (פ' א') שאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו אפילו היה שכירו או שמשו ישראל (ע"פ רמב"ם שם הי"ב ע"ש) דאמר רבא (ס"ד א') מבוי שאין הגוי רוצה להשכיר להם רשותו ילך אחד מהם וישאל מקום מן הגוי להניח בו חפציו ואם ישאילנו לו נעשה כשכירו ולקיטו שהרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו. והא דאמר רבי יוחנן בירושלמי ישראל וגוי שהיו דרין בבית אחד צריכין ישראל [לבטל] והגוי להשכיר יש לפרש שלשם מדבר ששניהם שותפים בבית ואין נחשב הישראל כשכירו של גוי (עירובין ס"ו א' תד"ה מערב ועי' יפ"ע). ואמר רבי יוחנן (ס"ו א') מה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולן אף שוכר מן הגוי חמשה ששרויין בחצר אחת אחד שוכר על ידי כולן, ואותו ששכר מערב עם שאר הישראלים ויותרו כולן (ע"פ רמב"ם שם ה"י). רבינו חננאל פוסק כרבי יוחנן שאומר למעלה שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, ואחר כך מבטלין רשותן לאחד מהם ואותו לבדו מותר להוציא (ע"פ רש"י ס"ה ב' ד"ה דאתא), אע"פ ששמואל חולק עליו ואומר כל מקום שהבעלי בתים אוסרין זה על זה [ואם] היו רוצים לערב מערב שבת אין יכולין לערב כגון שהיה שם גוי או אפילו לא היה שם גוי מע"ש שיכולין לערב כאשר יתבאר ובא הגוי בשבת שביטל העירוב אין מבטלין, מכל מקום הלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל וכדברי המיקל בעירוב, ורבינו יצחק פוסק כשמואל שהרי שם בפרק הדר (ע' ב') מפרש סתם תלמודא הברייתא כשמואל דתניא זה הכלל כל שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת כולה כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום גוים מחיצות בשבת ואומר שם זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין וזהו דלא כרבי יוחנן כדמוכח שם למעלה (ס"ז א') דבעי מיניה רב חסדא מרב ששת שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחת ולא שכרו ולא עירבו ומת הגוי בשבת מהו לבטל זה לזה, אליבא דרבי יוחנן דאמר לעיל (ס"ה ב') כשבא הגוי בשבת ששוכרין ממנו ואחר כך מבטלין לא תבעי לך דהשתא תרתי עבדינן שכירות וביטול לחודיה [חדא] מיבעיא ודאי מבטלין כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין אמר ליה אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין, הא למדנו שמה שאומר סתם התלמוד זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין שזהו דלא כרבי יוחנן (ס"ו א' תד"ה יפה).
